​עבודה עם דיסוציאציה עמוקה, פיצול זהות ואמנזיה – אשר מאפיינים לעיתים את הנפגעים מפגיעות טקסיות - דורשת גישה זהירה, רגישה וממוקדת.

חשוב לזכור שדיסוציאציה ופיצול זהות הם מנגנוני הגנה שהתפתחו כתגובה לפגיעות קשות מאוד, ולכן חשוב ליצור מרחב בטוח ומבוסס אמון, המאפשר לנפגעים להרגיש בשליטה בתהליך הריפוי.

חשוב לציין: 

עבודה עם נפגעים המתמודדים עם הפרעות דיסוציאטיביות מבקשת מן המטפל/ת השתלמות והבנה בתחום זה. מדובר בתחום מורכב ובתכנים שעלולים ליצור הצפה קיצונית והחמרה במצב המטופל. 

למרבה הצער, רוב המטפלים והפסיכולוגים בישראל לא עברו הכשרה או קורסים בנושא טיפול בהפרעות דיסוציאטיביות מתוך ההנחה הרווחת (והמוטעית, אם לשפוט לפי אנשי מקצוע מהתחום) כי אחוז המתמודדים עם הפרעות כאלה הוא נמוך מאד.

​

אנשי מקצוע מתחום הדיסוציאציה ברחבי העולם גורסים כי קיים אחוז גבוה בהרבה ממה שמקובל לחשוב של מתמודדי הפרעות דיסוציאטיביות אשר "מתפספסים" כתוצאה מתת דיווח או אבחון שגוי, וחוסר הבנה מספקת של אנשי מקצוע בתחום זה. 

​

אנו ממליצים למטפלים אשר מאבחנים דיסוציאציה אצל מטופל, לגשת להשתלמות ולהעמיק בנושא טיפול בהפרעות דיסוציאטיביות.

כמו כן, בהנחה שמספר המתמודדים עם הפרעות דיסוציאטיביות הינו גבוה בהרבה מהמספרים שמקובל להעריך - ניתן להניח כי כמטפלים עם קליניקה מלאה,  יתכן שכבר יש לכם מטופלים המתמודדים עם הפרעות על רצף הדיסוציאציה ואשר לא אובחנו. 

הרחבת הידע בתחום, תוכל לאפשר לכם כמטפלים לאבחן ולזהות את הסימפטומים טוב יותר, ובכך להעניק טיפול מותאם לנפגעים.

 

נקודות לציון: 

• מחקרים מראים כי בממוצע, עוברות 8-12 שנים עד שמתמודד דיסוציאטיבי מקבל את האבחנה הנכונה. לפיכך, מומלץ לשאול את המטופלים כבר בתהליך האינטייק שאלות שעשויות ללמד על מאפיינים דיסוציאטיבים. ייתכן שכבר פגשתם מטופלים אשר מתמודדים עם מערכת דיסוציאטיבית ואינם מבינים זאת כיון שלא אובחנו.  
   

• זכרו כי המטופל הוא המומחה לטיפול בעצמו. 
  אם ישנה שאלה או התלבטות בנוגע לטיפול או לסוגיות מסויימות - אפשר לשאול את המערכת.
  ייתכן שיהיו חלקים שידעו לתת תשובות מתאימות, גם אם החלק ה"מייצג" אינו יודע לענות על כך. 

​

​קווי יסוד לעבודה עם מטופלים  דיסוציאטיבים: 

​

1. יצירת מרחב בטוח​

• יצירת ביטחון:
  יצירת מרחב בטוח שבו המטופל יוכל להרגיש שהמקום בטוח מבחינה רגשית ופיזית. המטופל חייב להרגיש שאין שיפוט, ושכל גילוי או שיתוף הוא לגיטימי.
   

• בהירות והסכמה:
  בתחילת הטיפול יש לקבוע מראש גבולות ברורים ולהסביר את תהליך העבודה. זה כולל את מה שצפוי להתרחש בטיפול ומה לא יקרה. זה חשוב במיוחד אם המטופל מרגיש שאיבד שליטה בגלל חוויות דיסוציאטיביות.
   

2. הקפדה על קשר עם הצד הבטוח - וסף חושי בריא

• עבודה איטית:
  כשמטופל מצוי במצב דיסוציאטיבי עמוק או פיצול זהות, יש צורך בהתקדמות איטית מאוד. כל ניסיון לחדור יותר מדי עמוק עלול להוביל להחמרת הדיסוציאציה.
   

• החזרת תחושה לגוף: 
  עבודה עם טכניקות של הקשבה לגוף, עשויה לעזור לשוב לתחושות הגוף ולהפחית את הדיסוציאציה. תרגול נשימות, טכניקות קרקוע - כמו מיקוד בתחושות במציאות (למשל, משטח או חפץ מועדף).
   

3. הפחתת סטרס והרגעה

• הפחתת טראומה משנית: 
  כאשר יש חשש להחמרת הדיסוציאציה, חשוב להשתמש בטכניקות הרפיה ולעזור למטופל להימנע מסיטואציות שעשויות להחמיר את הטראומה – למשל, לחשוף רק את המינימום הנדרש של חוויות טראומטיות.
   

• טכניקות תומכות בהרגעה:
  כגון ויזואליזציות מרגיעות או "הזמנת חלקים" לקראת התמודדות.
   

4. הבנת הפיצול ויצירת דיאלוג עם חלקים

• הכרה בחלקים: 
  אם יש חלקים רבים או אלטרים שמופיעים בזמן טיפול, זה יכול להעיד על פיצול זהות. כל אחד מהחלקים בדרך כלל יישא עימו זיכרון, תחושה או כאב, וחשוב לעודד את המטופל להבין את קיומם של החלקים השונים, מבלי לשפוט אותם.
   

• דיאלוג עם חלקים:
  יצירת קשר עם החלקים השונים יכולה לכלול שימוש בטכניקות של דיאלוג. התמקדות בשיחות פנימיות אפשריות, בהן חלקים מציעים נקודות מבט שונות. 

​

5. שימוש בטכניקות טיפוליות מתאימות

להלן מספר שיטות המאפשרות גישה לזיכרונות מודחקים ויצירת שיח עם חלקים. כמובן שיש עוד שיטות רבות.

​

• EMDR (טיפול בתנועות עיניים):
  אחד הכלים המרכזיים שמסייעים לעיבוד טראומות אצל מטופלים הסובלים מדיסוציאציה. EMDR יכול לעזור לעבד את הטראומה ולקדם אינטגרציה בין החלקים. פחות מקובל להשתמש ב- EMDR לשם היזכרות, אלא יותר לשם עיבוד הטראומה ויצירת אינטגרציה.
   

• היפנוזה :
  שימוש בהיפנוזה יכול לסייע בחיבור לזיכרונות או חלקים המתקשים לעלות למודע בשיחה רגילה.                                               חשוב לומר כי היזכרות בטראומה בתהליך היפנוטי עלולה שלא להיות קבילה בבית משפט במקרה שמחליטים לתבוע את הפוגע, ועדיין היא עשויה להיות כלי מתאים עבור נפגעים לעבד טראומה.                                                                                          נראה כי נפגעים דיסוציאטיבים עשויים למצוא את ההיפנוזה ככלי מתאים כיון שאדם דיסוציאטיבי המתנתק בקלות, עשוי גם להכנס למצב היפנוטי ביתר קלות. 
   

•  SE - Somatic-Experience - 
  גישה לטיפול בטראומה שפותחה על ידי פיטר לוין ("להעיר את הנמר") - מבוססת על חיבור לגוף והצפת זיכרונות מתוך הגוף, תוך שמירה על ויסות איזון וחיבור גם לכוחות.
   

• דמיון מודרך והנחיית הרגעה:
  על ידי שימוש בדימויים רגועים כמו דימוי של מקום בטוח או חפץ מרגיע, אפשר לעזור למטופל לשוב למקום מבוקר, יציב, ומקורקע.
   

6. הימנעות מהצפה קיצונית של חוויות

​

• הימנעו מהצפת מידע:
  חשוב לא להיחפז ולעבוד בקצב שמתאים למטופל. חוויות קשות וטראומטיות עשויות להחמיר את המצב אם ייחשפו כל פעם מחדש ללא עיבוד מתאים.
   

• הדרגה:
  להימנע משאלות פולשניות בנוגע לחוויות קשות עד שהמטופל חש שהוא מוכן לכך.
  התמקדות בטיפול בקשר עם הסביבה, וויסות רגשי ותחושות גופניות קודם כל.
   

7. מעקב ותמיכה לאחר טיפול

​​

• מעקב סדיר:
  חשוב לעקוב אחר מצבו של המטופל לאחר כל טיפול כדי להבטיח שאין החמרה בסימפטומים. אם יש שינוי דרמטי במצב הרוח או בהרגשה הכללית, יתכן שזה קשור לעבודה שנעשית בטיפול.
   

• תמיכה חוץ-טיפולית:
  במקרים של דיסוציאציה עמוקה, חשוב להנחות את המטופל להגיע לתמיכה רגשית גם מחוץ לטיפול. זה יכול לכלול קבוצות תמיכה, קבוצות 12 צעדים (קיימות בכל מדינה ובכל עיר- ורבות מהן מתקיימות אונליין), מורים רוחניים, או חברים שמבינים את המצב.
   

באופן כללי, עבודה עם דיסוציאציה עמוקה, פיצול זהות ואמנזיה דורשת אורך רוח, סבלנות ורגישות עצומה. כל צעד בתהליך הריפוי צריך להתבצע תוך שמירה על כבוד המטופל והבנת הצרכים האישיים שלו.