יצירת מרחב בטוח עבור מטופל/ת שמתחילים לחשוף תכנים של פגיעה טקסית היא קריטית, במיוחד בהתחשב בטבע הפגיע של טראומה טקסית ודיסוציאציה. להלן כמה צעדים חשובים לבניית מרחב כזה:

​

1. בניית אמון ויציבות
   

• התחלה איטית: 
  יש להתחיל בנושאים שאינם מכילים תכנים טראומטיים עמוקים מידי. דיבור על טראומות אחרות או נושאים פחות רגישים יכול לעזור לחזק את האמון ולהגביר את תחושת הביטחון.
   

• תיאום כוונות לגבי טיפול:
  צור בהירות לגבי מטרת הטיפול – לא לעורר את הזיכרונות או לחשוף את הטראומה באופן חפוז, אלא לעשות זאת בקצב שמתאים למטופל.
   

• הדגשת תחושת הבטחון:
  הקפיד/י על הצהרות שיבטיחו למטופל שהוא בשליטה – שהטיפול הוא בשיתוף פעולה מלא, ושיש אפשרות להפסיק את התהליך בכל שלב.
   

2. שימוש בכלים רגישים ומבוקרים
 

• וויסות רגשי:
  שלב זה דורש שימוש בכלים של ויסות רגשי כמו נשימות, הרפיה או טיפול בעזרת דמיון מודרך. כלים אלו עוזרים למטופל להתמודד עם תחושת החרדה שעולה עם חשיפת הטראומה.
   

• הדרגתיות:
  עבודה עם תכנים טראומטיים צריכה להיעשות באופן הדרגתי. אל תיאלצ/י את המטופל להיכנס לפרטים שהוא לא מוכן להם.
   

• מעגלי תקשורת:
  יש לקיים שיחות תיאום ציפיות תקופתיות עם המטופלת לגבי תחושותיו במהלך העבודה – לא רק על מה נחשף, אלא גם איך מתפקדים עם זה.
   

3. זיהוי וניהול דיסוציאציה
 

הכרה בחלקים דיסוציאטיביים:

יש להכיר בכך שלמטופל עשויים להיות חלקים דיסוציאטיביים או זיכרונות חסומים. לעיתים חלקים מסוימים עשויים להימנע ממודעות לאירועים טראומטיים. במצב כזה לא יהיה נכון לנסות להאיץ את התהליך, שכן הוא מתרחש באופן טבעי כאשר המטופל מרגיש בטוח. ניסיון להאיץ את התהליך במצב זה עלול לגרום לטראומה נוספת ותחושת אובדן שליטה של המטופל.
 

מעקב אחרי רמות דיסוציאציה: 

חשוב לשים לב לסימנים של דיסוציאציה במהלך הטיפול - תחושת "נפילה" מהמציאות או תחושות ניתוק - ולדעת מתי יש לעצור או להנחות את המטופל איך להתמודד עם תחושות אלו.

 

עבודה עם חלקים דיסוציאטיביים - 

חשוב שהמטפל יכיר ויבין מהם "אלטרים" - כיצד הם נוצרים בפגיעה טקסית ומה תפקידם במערכת הנפשית של המטופל.

חשוב ללמוד לבנות אמון בתוך המערכת ובין החלקים - שכל חלק ירגיש שמתייחסים אליו בכבוד ושקולו ראוי להישמע.

חשוב לשים לב שלחלקים שונים יש צרכים שונים וללמוד לאפשר לכל חלק את מה שהוא זקוק לו על מנת להרגיש בטוח.
 

4. הגנה,  והסבר על הפוגעים
 

הסברים על טכניקות של פוגעים:

ייתכן שהמטופל לא מבין את הדרך בה הפוגעים השתמשו בטכניקות של שליטה והפחדה. יש להסביר את השפעתם של "תכנותים" רגשיים ומחשבתיים שהם עלולים להרגיש, ולהבטיח שהמטופל לא ירגיש שלפוגעים יש עדיין השפעה על חייו.
 

ליווי במצבים של פחדים או איום:

חשוב לא רק להבין את תחושת הפחד של המטופל, אלא גם להציע כלים להתמודד איתו בצורה שאינה מחזקת את תחושת האי-נוחות.
 

5. שימוש בשפות ותיאורים מבוססי סובלנות
 

• גישה שמכבדת את הקצב של המטופל:
  חשוב להבין שלמטופל יש את הזכות לבחור לא לחשוף את התוכן בכל שלב. עבודה בטיפול עם פגיעות טקסיות עשויה לא להיות לינארית, וחשוב לקבל את הבחירה של המטופל בהתאם לצרכיו בכל רגע נתון. 
   

• מיקוד בחוויות של שליטה:
  כשמתחילים להעלות תכנים טראומטיים, יש לוודא שלמטופל יש את ההבנה שמדובר במשהו שהם יכולים לשתף בהדרגה ובקצב שמתאים להם.
   

6. סוגיות של סיכון
 

בדיקת סיכונים למטופל:
יש לבדוק אם ישנם חששות או סיכונים פיזיים או נפשיים בעקבות החשיפה של החומרים – במיוחד אם יש סכנה שהפוגעים עדיין נמצאים בסביבה.
 

הכנה לפתרונות למקרים חירום:
אם המטופל ימצא את עצמו במצב חירום או מצוקה נפשית עמוקה, חשוב לוודא שיש לו גישה למענה מיידי ומקצועי.
 

7. הסברה וידוע לגבי תהליך ההחלמה
 

יש להסביר למטופל שההחלמה מהפגיעות הטקסיות היא תהליך ארוך, שדורש סבלנות.
תהליך זה עשוי לכלול שלבים של שליטה בטראומה, עבודה עם חלקים דיסוציאטיביים והבנה של הזיכרונות.
 

באופן כללי, תהליך העבודה עם מטופלים שנפגעו בטקסיות דורש רגישות גבוהה, סבלנות, הכרת המורכבויות של טראומה דיסוציאטיבית, והתמחות בשיטות עבודה שמותאמות לצרכים המיוחדים של נפגעים מסוג זה.