עדות: ח'
ח', אם לארבעה, מעידה כי עברה פגיעות טקסיות במסגרת קהילת חב"ד בצפת בה התגוררה כילדה קטנה. ח', מטפלת ומעבירה סדנאות בתחום הטראומה ומדברת כבר שנים על ההתמודדות עם פוסט טראומה מפגיעות קשות. בפוסט אמיץ בפייסבוק, היא משתפת בסיפורה.
הפוסט מתפרסם כאן באישורה.
תמונת אילוסטרציה
הסיוט בלהיות עם עבר עשיר של פגיעות מיניות זה שאת לא יודעת איפה זה יתפוס אותך
אני יושבת במוסך מחכה לרכב ורואה שהגיעה אלי הודעה במסנג'ר מחברה ותיקה.
היא שולחת אותי לפוסט של אחת בשם תהלה פרידמן שאין לי מושג מיהי.
אני נכנסת וזהו. הלך עלי לשעות הקרובות.
הדופק עולה. משהו מסתבך לי בפנים.
אין לי מושג למה עכשיו. אולי זה הקש ששבר את גב הגמל בהתעסקות האחרונה על פדופיליה טקסית.
שאלוהים יעזור לכל ההכנות לחג. יקח לי זמן להתאפס חזרה.
שמי חני בורנשטיין. אני בת 45 אמא ל4. ואין לי שום קשר או מושג לגבי מה שקורה בחברה הדתית לאומית.
אני יכולה רק לספר את הסיפור שלי.
אני מגיעה מהציבור החרדי. מהמגזר החב''די.
ונפגעתי מינית בידי אנשים 'טובים' לאורך כל הילדות.
כנראה שטורפים 'טובי לב' הריחו את היותי לא מוגנת ולא שמורה ועשו שימוש בילדה המהממת שהייתי.
הדברים שעברתי הם בלתי נסבלים. גם כיום קשה לי לפגוש אותם. קל וחומר שאז, כשהייתי כ"כ חסרת אונים ולבד ללא שום משאבים נפשיים.
מה שעזר לי לשרוד זאת אמנזיה דיסוציאטיבית שפיתחתי.
עם השנים התחלתי להבין שמשהו לא כשורה, התחלתי לטפל ותכנים התחילו לצוף.
בין התכנים שהתחילו לצוף היו זכרונות שהרגישו לי לא הגיוניים ומופרעים לגמרי.
כולם קשורים לגיל 5 שבו גרנו מספר חודשים בקהילה בצפת.
זכרונות של סיטואציות מיניות בהם מצלמים אותי. זכרונות של סיטואציות בהם מעורבים עוד ילדים. סיטואציות של שימוש באביזרים חדים. קשירה בשרשראות ועוד. אני לא אפרט כאן יותר מזה לא בשבילי ולא בשבילכם.
לקח לי המון זמן להסכים להאמין למה שעולה. להבין שאני לא הוזה ולא ממציאה ושאני לא משוגעת ושכל זה אכן קרה.
זה מסע מהגיהנום. תאמינו לי.
אני כולי התפעמות מהילדה שהייתי ומהאשה שאני על הכוחות שיש לי לפגוש את האופל הזה ולבחור בחיים של ריפוי.
לצערי, קורים דברים מאד רעים לילדים.
לצערי, קורים דברים רעים בלי שאף אחד רואה.
לצערי, בני האדם יכולים לפגוע אחד בשני בצורה כ''כ לא אנושים ואפלה.
מה אני רוצה בפוסט הזה? אין לי מושג
אולי רק לתת כוח לכל נפגעת או נפגע שמעזים לספר. דרוש לכך הרבה אומץ.
ולהגיד שלצל ולחוסר המודעות יש פנים קשות מאד. וההסכמה לראות, להאמין ולכאוב שדברים כאלה קיימים היא אולי הצעד הראשונה לריפוי החברה החולה שלנו.
ואם כבר חג חירות. אז החירות מתחילה ביכולת לפגוש את המציאות על כל רבדיה ולא בהתאם לאופן שהיינו רוצים שהיא תהיה