האם אני יכול/ה לסמוך על הזיכרון שלי?

תשובה:

1.  הזיכרונות שעולים לך, יהיו אשר יהיו, הם חוויה אמיתית שמתרחשת בתוכך כרגע.
   גם אם הזיכרונות לא ברורים או מלאים בספקות, הרגשות והתסמינים שלך הם אמיתיים ודורשים התייחסות. קבל.י אותם כמו שהם, בלי למהר להכריע אם הם אמיתיים או לא. זיכרונות טראומטיים, במיוחד כאלה שמדובר בהם בפגיעות טקסיות, הם לעיתים קרובות מקוטעים, מסורבלים ומעורפלים - זה חלק ממנגנוני ההגנה של הנפש. אין צורך למהר להחליט אם הם קרו בדיוק כפי שהם עולים, אלא להתמקד באיך הם משפיעים עליך עכשיו.
    

2. ​שימ/י לב למה שהגוף שלך מספר. 
   הגוף זוכר גם כאשר המוח מסופק. אם את חווה תחושות גופניות חזקות כמו רעד, כאבים בלתי מוסברים,
   דופק מואץ או בחילה, התפרצות בכי או דמעות כשזיכרון עולה –
   זה סימן שהגוף מגיב למשהו אמיתי שהוא מזהה כאיום בעבר. הגוף לא "ממציא" תגובות כאלה סתם.
    

3. זכרונות טראומטיים לא חוזרים כמו זכרונות רגילים.
   זכרונות מטראומה שונים מזיכרונות של אירועים יומיומיים.
   הם חוזרים דרך פלשבקים, קטעים של תחושות, תמונות או רגשות חזקים. לפעמים הם לא נראים הגיוניים או סדורים, אבל זה לא אומר שהם אינם נכונים – זו פשוט הדרך של המוח להתמודד עם טראומה קשה.
    

4. זה בסדר שיהיו ספקות – זה אפילו טבעי.
   ספק הוא אחד המנגנונים שהושתלו בתוך נפגעים רבים, במיוחד בפגיעות מאורגנות כמו פגיעות טקסיות. התוקפים לרוב מכוונים ליצור בלבול ולשתול מסרים כמו: "את לא תדעי אם זה אמיתי", "אם תזכור – תחשוב שהשתגעת", "זה רק דמיון שלך". העובדה שהספק קיים היא חלק מהפגיעה עצמה.
    

איך אדע אם להאמין לזיכרונות שלי?
 

במקום לשאול "האם זה קרה בדיוק כך?", עדיף לשאול:

• איך הזכרונות האלה משפיעים עלי כרגע?

• מה אני מרגיש/ה עכשיו בגוף? 

• איך אני יכול/ה לתמוך בעצמי עכשיו? 
   

רבים מהנפגעים שואלים את עצמם את השאלה הזו. 
הדרך להתמודד עם השאלה היא לאו דווקא לחפש הוכחות,
אלא לבדוק איך אפשר להחלים ולחזק את עצמך בתוך התהליך.
 

מה לעשות עכשיו?

​1. אפשר לכתוב את הזיכרונות שלך, בלי לשפוט אותם. לפעמים כתיבה מאפשרת לפרטים להתבהר עם הזמן.

2. אפשר לחפש עדויות של נפגעים אחרים. לפעמים תגלה/י שהחוויות שלך דומות לשלהם, וזה יעזור לך להבין שזה לא דמיון.
3. הזכר/י לעצמך שזה מסע קשה ומאתגר ואת/ה מתמודד/ת באומץ רב.