עדות: יעל שטרית
יעל שטרית מעידה על סחר ופגיעות טקסיות שאליהן נלקחה ממסגרת חינוכית בהיותה ילדה. בפוסט אמיץ בפייסבוק, אשר היכה גלים ברשת - היא משתפת על הפגיעה והדיסוציאציה שנגרמה ממנה, ומפצירה בכולנו שלא לתת לנושא לרדת מסדר היום.
יעל מציינת שהמוטיבציה שלה להחלים ולהלחם - נובעת מהיותה אם לילדים, ומן הרצון להציל ילדים אחרים שעלולים להפגע - אם לא נפעל לשינוי.
הפוסט מתפרסם כאן באישורה.
אני נפגעת פגיעות מיניות טקסיות
ופגיעות מיניות מאורגנות.
העניין הוא ששרדתי
קרה נס ואני בחיים.
יש לי זוגיות וילדים
הם המוטיבציה שלי להכל!
כשיצאה הכתבה של נעם ברקן ב״ישראל היום״
הרגשתי שאני מתחרטת שהתראיינתי אליה,
עוד עדות אנונימית, מתחבאת מאחורי סיפור שסופר באומץ רב ובהקרבה עצומה.
לקח לי ימים ארוכים להתאושש מהשיחה עם נעם המדהימה
להתאושש מהפלאשבקים הסיוטים והחרדה הקיומית.
אבל התאוששתי. (עד כמה שאפשר)
נמאס לי להתחבא, להסתיר ולשתוק.
יש המון סיבות להישאר אנונימית:
״מה תגיד המשפחה האהובה שלי?
איך אמצא עבודה?
יש שינתקו איתי קשר?
יש שינסו להשתיק אותי?״
המוח הרגשי הפצוע זועק
״סכנה״
״הפרת את החוקים!״
״דיברת על הסוד!״
״צפי לעונש!״
״יחשבו שאת משוגעת! ״
״לא יאמינו לך!״
המוח השכלי מבין שאני כבר לא בסכנה!
הרשעים לא יעזו להתקרב אלי
הם מתים מפחד להיתפס.
זאת יציאת מצרים שלי, אני יוצאת לחופשי .
הייתי פעוטה קטנה, נפגעתי ע״י גורמים חינוכיים שהיו אמורים לטפל בי…
וסחרו בגופי ובנפשי בין הכתות וארגונים פדופילים.
מגיל 3 הגוף שלי עבר טקסים סדיסטיים
אונס
עינוי פיזי
מיניפולציות רגשיות
עינוי פסיכולוגי
גהינום בפני עצמו.
במשך כל השנים
הפוגעים השתמשו
בהכאבה קיצונית,
הטבעה,
קבורה בחיים,
רעש עוצמתי
ואורות.
כדי לפצל את תודעתי
הטכניקות האלו מתברר קיימות אצל הפדופילים שנים ארוכות עוד הרבה לפני שצדו אותי .
כך שאני כ״יעל״ לא אזכור.
שאוכל לקום בבוקר
וללכת לגן,
ללכת לבית ספר,
ללכת לחטיבה,
ללכת לתיכון
ולא לזכור מה עושים לנו שם.
אבל אני כבר זוכרת
אני זוכרת את המצלמות
אני זוכרת את הסחר בסרטונים
אני זוכרת את הכאב
אני זוכרת את ההשפלה
אני זוכרת את הקיפאון
אני זוכרת את הרצון למות ולהעלם
אני זוכרת
אני זוכרת
אני זוכרת הכל.
יש אלף סיבות להישאר אנונימית
אבל בשבועות האחרונים עוד ועוד שורדות משמיעות את קולן בציבור וברשתות. והן השראה עבורי, האומץ שלהן, התעוזה, המאבק, הוא של כולנו של כל מי שקורא את המילים האלו.
ישנן נשים אמיצות, שורדות נגד כל הסיכויים
מכל קצוות הארץ
שעברו דברים דומים למה שאני עברתי.
אני כבר לא ילדה קטנה וכבר לא לבד.
אנחנו השורדות קורבנות של ארגוני פגיעה מינית מיומנים.
הפחד הכי גדול שלי שהפרשה הזאת שמדוברת בעיתונות, ברשתות, בציבור
תעלם, תשכח, תטבע בין פרשות אחרות שיצוצו בקרוב,
שאתם תשכחו.
שהבכירים שמעורבים בפרשה הזאת יעשו את מה שהם עשו כל השנים וידאגו לכבות את השרפה ולהשתיק אותנו.
להוציא אותנו כמשוגעות
ולהמשיך לצוד ילדות וילדים
כי הם יכולים.
הם יצרו בנו דיסוציאציה
ובזכותה שרדנו.
העניין הוא שהדיסוציאציה קיימת בכולם.
בכולם…
כי איך אפשר להמשיך לחיות ולגדל כאן ילדות וילדים, להמשיך בשגרת היום שגם ככה הישרדותית,
בידיעה שקיימים במשך שנים
בכל קצוות הארץ- כתות ואירגוני פגיעה מינית פדופילית?
המוח האנושי לא מסוגל לשאת במידע כזה ולהחזיק בו לאורך זמן.
וכאן זאת קריאה אליכם.
יש ילדות וילדים ששבויים בארגוני הפשע האלה ממש בזה הרגע
ממש ברגעים אלו.
אל תתנו לפרשה הזאת לרדת מהכותרות
אל תתנו לפוגעים לנצח שוב.
תשתפו,תגיבו, תגיעו להפגנות, תחקרו
תקראו למוסדות ולמשטרה לשים לזה סוף.
אף פעם אין זמן מתאים לסיפור כזה.
פסח
יש חופשות משפחתיות
יש ארוחת חג לארגן
יש מלחמה
וחטופים וחללים
וכל כך הרבה משברים מדיניים
שנים השתיקו אותי
שנים שתקתי
הסתתרתי
הסתרתי אפילו מעצמי
היום אני זוכרת
הלוואי שהייתי שוכחת.
יש מלא סיבות למה הפרשה הזאת תשכח.
אבל בלי הציבור אין לנו סיכוי.
אני לא יכולה להפסיק לחשוב על הילדות והילדים שנפגעים בזה הרגע
בבקשה אל תפסיקו לחשוב עליהם.