דיסוציאציה היא תהליך מנטלי בו אדם מרגיש מנותק ממחשבותיו, רגשותיו או סביבתו.

​

סוגי דיסוציאציה מוכרים הם:

• פערים בזיכרון, שכחה של אירוע טראומטי ("אמנזיה דיסוציאטיבית"),

• תחושה של ניתוק מהגוף או מהרגשות  ("דה פרסונליזציה"),

•  תחושה של "מצב חלום" - חוויה של המציאות כלא אמיתית ("דה ריאליזציה").

• הפרעת זהות דיסוציאטיבית - ( DID (Dissociative Identity Disorder

• הפרעה דיסוציאטיבית אחרת מוגדרת - OSDD (Other Specified Dissociative Disorder 

​

קורבנות שנחשפים לטראומה קיצונית ומתמשכת, במהלכה אינם יכולים להפעיל את מנגנוני ההגנה האוטומטיים כגון לחימה או בריחה (בשל יחסי הכוחות בין הקרבן לפוגעים)  נאלצים לפתח דיסוציאציה -

להתנתק, כדרך לשרוד את החוויות הבלתי נסבלות שנכפו עליהם. 

 

במצבים של טראומה קיצונית, עשויה להתפתח "הפרעת זהות דיסוציאטיבית" המצויה בקצה הרצף של הפרעות הדיסוציאציה.

הפרעה זו היתה ידועה בעבר בהגדרה "פיצול אישיות". כיום לא מקובל עוד להשתמש בהגדרה זו אך אנשים רבים מכירים או מבינים אותה יותר בשם זה. 

 

ב"הפרעת זהות דיסוציאטיבית" נחווה ניתוק חמור יותר המתבטא בחלוקת זכרונות ורגשות כואבים ל'תאים' המופיעים לעיתים כזהויות שונות בתוך אותו הגוף. 

מנגנון הגנה זה מאפשר לקרבן ההתעללות "לווסת" את הרגשות המציפים את הגוף ואת עוצמת הטראומה, באמצעות "חלוקת הנטל" בין חלקים או זהויות שונות.  

 

דיסוציאציה בשירות הפוגעים:  

בהקשר של התעללות טקסית, דיסוציאציה אינה רק תגובה טבעית לטראומה עזה. 

היא אף מנוצלת במכוון על ידי התוקפים, המנצלים מנגנון פסיכולוגי זה על מנת לשלוט ולבודד עוד יותר את קורבנותיהם.

​

באמצעות התעללות מתמשכת וקשה, הם יוצרים במכוון  דיסוציאציה עמוקה יותר אצל הנפגעים (לרוב ילדים צעירים), מה שמקל על התוקפים לגרום טראומה ללא גילוי או התנגדות (אם למשל, זהות אחרת של אותה ילדה עוברת את ההתעללות, הילדה עצמה יכולה שלא לזכור או לדעת שהיא עוברת את ההתעללות ולהזכר בכך רק שנים לאחר מכן).